אחרי ה׳שלושים׳ כך נותרו בביתם ארבעה יתומים קטנים בתוך דירת שכירות ללא מפרנס. אמם מעמידה פנים אמיצות, אבל הילדים קולטים — הילד בן התשע מביט בדלת ומחכה. המנהלים הרוחניים ביקשו לצאת בקריאה דחופה ←
השקט הוא הרועש ביותר. במשך שבעה ימים הבית היה מלא. אחים, אחיות, רבנים, שכנים. כולם הגיעו לנחם על פטירתו הטראגית של האברך הגאון הצדיק רבי יוסף חיים ג׳ניאן זצ״ל, שהסתלק בדמי ימיו אחרי ייסורים קשים ומרים. אבל בבוקר שאחרי ה׳שבעה׳, המציאות המרה היכתה בפניהם של האלמנה והיתומים.
בזה אחר זה הם יצאו. האחים חזרו לישיבות, הגיסים לעבודתם. כל אחד הזמין הסעה ושב לביתו ולשגרת חייו. ורק היא, הגב׳ ג׳ניאן, נותרה שם לבד. היא, וארבעה יתומים רכים שעיניהם נפוחות מבכי.
עדויות מהרגעים הראשונים של ה״לבד״ מתארות מחזה שקשה להעלות על הכתב. הילדה הקטנה, שעדיין שואלת ״איפה אבא״, החלה לבכות בכי תמרורים, כאילו הבינה לפתע את גודל האסון. מולה עמד אחיה הגדול. בסך הכל ילד בן תשע.
במשך שנה וחצי, הילד הזה התבגר בבת אחת. כשאבא היה מאושפז שוב ושוב, הוא שמע את המשפטים ״אבא הלך לסדר סידורים״, והבין הכל. הוא ניסה להיות חזק. אבל כשהדלת נטרקה והוא ראה את אמא שלו קורסת, הסכר נפרץ. הבכי שלו, בכי של ילד שכבר לא יכול להחזיק את העולם על כתפיו, גרר אחריו את כל הבית. דמעותיהם התערבבו אלו באלו, שוועת יתומים שבוקעת רקיעים.
הטרגדיה של משפחת ג׳ניאן לא מסתיימת בפטירה. היא רק מתחילה שם. מאחורי הדלת הסגורה מסתתרת קטסטרופה כלכלית מחרידה. למשפחה אין דירה משלהם. הם מתגוררים בשכירות, וכעת, כשמשענת הבית קרסה, אין מי שישלם את שכר הדירה לחודש הבא.
הגב׳ ג׳ניאן, שעובדת שעות ספורות כסייעת לגננת, נותרה ללא פרוטה. ״אין בבית כלום״, מעידים העסקנים שנכנסו לתמונה לאחר פטירתו של האב. ״לא מדובר על מותרות, אלא על הארוחה הבאה. המקרר ריק. אין כסף לביגוד מינימלי, ובעל הבית דורש את כספי השכירות המגיעים לו״.
בפנייה מצמררת שיצאה מתוך הבית נכתב המשפט המזעזע: ״אלמנה צעירה וארבעת יתומיה לבד מול כל העולם״.
לנוכח המצב הקריטי, והחשש הממשי לקריסה פיזית ונפשית של האלמנה והיתומים, התכנסו גדולי הרבנים המכירים את המקרה מקרוב להכרעה דחופה. המסקנה הייתה חד משמעית: אסור להשאיר אותם ליפול.
״על פי הוראת הרבנים כל אחד ייתן לכל הפחות ארבע מאות שקל לכל יתום וארבע מאות שקל לאלמנה, להעמיד קרן לאלמנה וליתומים שיהיה להם איך להמשיך את החיים״.
הם יושבים שם עכשיו, על הכיסאות הנמוכים שזה עתה קופלו. הילד בן התשע מביט בדלת ומחכה לישועה. אל תתנו להם לחכות לשווא.
מה דעתכם על הכתבה?